טקס הנישואין היהודי מכיל מסורות רבות אשר יהודים משך כל הדורות הקפידו על פרטיהן ודקויותיהן מתוך רצון להיות חלק מן המשפחה היהודית כולה ולחוש השתייכות ליסודות העבר המאחדים את היהודים באשר הם. עם זאת, כיום מרבים זוגות נישאים להוסיף, לשנות, לחדד ואף להוריד חלקים מסוימים בטקס המסורתי על מנת שיתאים לדרך חייהם, אמונותיהם ורצונותיהם, היבט המסייע להם לחוות את החוויה הדתית תוך הענקת משמעות חדשה ואישית יותר לכל האירוע.

חוויה דתית שתהיה משמעותית בעבורם - אך גם בעבור המשפחה כולה (כולל הדוד משה שומר המסורת), כזו ש"תדבר אליהם" ותספק אירוע בעל אופי דתי ומסורתי בשילוב טאצ' אישי... על מנת שהטקס יהיה בעל משמעות לכם – הנישאים, ננסה להביא ולהציג בפניכם את מהלך הטקס המסורתי תוך שילוב של הסברים, מנהגים ועצות ידידותיות שונות, במטרה לסייע לכם להכיר את המסורת הדתית לעומקה – ולבחור באופן מושכל למה אתם מתחברים ומה בדיוק נכון ומתאים עבורכם.

ההליכה אל החופה: המנהג המסורתי באשר להליכה אל החופה הוא שהחתן והכלה אינם הולכים לבדם, כי אם מלווים בהוריהם המכונים "שושבינים". על פי המסורת, מקור המנהג הוא בכך שהחתן והכלה דומים למלך ומלכה ועל כן עליהם להיות מלווים ואין ראוי שיצעדו לבדם. הסבר אחר הוא, כי לפי המדרש לאחר בריאת האישה ליוו המלאכים את האדם הראשון לקראתה כמין פמליה מלווה, ועל כן גם למפגש האיחוד הראשוני ביניהם על החתן והכלה להיות מלווים בפמליה אוהבת אהבה טהורה שכזו. עם זאת, כיום למעשה מכירים בכך שישנן שלוש אפשרויות להליכה אל החופה - הראשונה בה הורי החתן מלווים את בנם והורי הכלה את בתם, השנייה כוללת ליווי החתן על ידי שני האבות וליווי הכלה על ידי שתי האימהות ואילו האפשרות השלישית היא כמובן זו בה צועדים החתן והכלה לבדם כזוג אל החופה.

יש כמובן לזכור כי לכל אחת מן האפשרויות ישנה משמעות עמוקה -  להליכה עם ההורים עד החופה ישנה המשמעות הסימבולית של ההיפרדות מהם, ומעבר מן המשפחה הגרעינית הישנה ליצירת תא משפחתי חדש ומבורך.
להליכה עם שתי האימהות או שני האבות ישנה המשמעות של מתן המקום והעמקת הקשר בין בן הזוג החדש של הבן או הבת לבין ה"הורה" החדש שלו והקשר החדש הנוצר ביניהם. כמו כן, יש לציין ישנה משמעות עמוקה ורצינית בהליכה של שני בני הזוג יחד, לבדם,  אל החופה – משמעות ההליכה הזוגית אל עבר האיחוד המרגש בחייהם והעתיד המשפחתי החדש הצפוי להם.

כיסוי פני הכלה בהינומה: את מקור המנהג יש המסבירים כזכר להתעטפות רבקה אמנו בצניעותה בצעיף עת ראתה את בעלה המיועד יצחק, ויש הגורסים כי ההתעטפות מקורה בפסוק "ופרשת כנפך על אמתך" ממגילת רות. ישנם נוהגים לפיהם מברכים את הכלה בברכה בה בורכה רבקה בצאתה מחרן: "אחותנו, את היי לאלפי רבבה" מתוך צפייה לעתיד ורצון להביא לה מזל וברכה ורק אז מכסים את פניה.

בטקס החתונה היהודי-מסורתי מקובל שהחתן ומלוויו-שושביניו ניגשים אל מקום מושב הכלה ("כיסא הכלה") ומכסים אותה בהינומה, וישנם נהגים לפיהם החתן ניגש אל הכלה ושואל האם היא מסכימה להינשא לו, ורק לאחר תשובתה החיובית הוא מכסה פניה בהינומה. בכך, באם החתן הגיע ראשון אל החופה מלווה בשושביניו או בהוריו, יצא מתוך החופה אל הכלה המגיעה אליו על מנת לכסותה בהינומה, ובאם צועד הזוג יחדיו אל החופה, בהגיעם סמוך אליה יעצרו לרגע, ובהדרכת הרב יכסה החתן את פני כלתו.

ואם הצלחנו להגיע עד לכאן -  כיצד נעמוד בחופה? על פי המסורת הטקסית בני הזוג ניצבים יחדיו תחת החופה במרכז, כאשר הכלה לימינו של החתן. יש לציין כי מבחינה הלכתית די שבני הזוג לבדם יעמדו תחת החופה, אך זוגות רבים אכן בוחרים לשתף את הוריהם ברגע הזה ומבקשים גם מהם לעמוד עימם תחת החופה. הורי בני הזוג יכולים לעמוד כאשר שני ההורים ניצבים לצד ילדם (החתן או הכלה) או באופן בו שתי האימהות ניצבות לצד הכלה ושני האבות לצד החתן. אימה של הכלה ניצבת בדרך כלל לידה על מנת שתוכל לסייע לה במהלך הטקס.

תחת החופה עומד גם הרב העורך את הקידושין וכן שני עדים אשר צריכים לחזות במתן הטבעת, כאשר יש לציין כי העדים יכולים לעמוד בצד החופה ולהתקרב רק בעת הענקת הטבעת. לגבי בני משפחה נוספים העומדים תחת החופה – הדבר נתון לשיקול בני הזוג, כאשר כדאי להימנע מהמוניות גדולה מדי שיכולה לגרום לדיבורים או הפרעות במהלך הטקס, וכן לחשוב על מתן הדרכה והסבר לילדים קטנים אשר עתידים לעמוד עמכם ברגע המרגש – לבל ירוצו או ייעלמו פתאום.

ברכות האירוסין והקידושין : ביהדות ככלל, מקובל להודות ולברך על כל פעולה, מקרה או תוצאה אשר קורים לאדם - בבחינת "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". בטקס החתונה ישנן מספר ברכות, כאשר הראשונה שבהן הינה ברכת הגפן - "ברוך בורא פרי הגפן" המוכרת מן הקידוש בליל שבת או יום טוב. פרי הגפן הוא כמובן היין המשרה באירוע אווירה חגיגית ושמחה וכן מספק תחושת חשיבות ויוקרה. הברכה השנייה הינה ברכת האירוסין, בה מודים אנו לה' המאפשר לנו לחיות עם נשותינו האהובות על פי חוקי היהדות לאחר טקס החופה והקידושין. השורש ק.ד.ש החוזר על עצמו מבטא את העובדה כי השקפתה של היהדות היא שחיי האישות בין בעל ואשתו הם חיים של קדושה ומצווה. לאחר הברכות שותה החתן מגביע היין, ואם הכלה משקה אותה מאותו הגביע. בשלב זה הזוג אינו נחשב עדיין לזוג נשוי, ולכן אם הכלה היא המשקה את ביתה ולא החתן.

הענקת וענידת טבעת הנישואין – טקס הקידושין: לאחר שתיית היין ובהנחיית הרב עונד החתן את טבעת הנישואין על אצבע כלתו, כאשר טרם ההענקה עליו לומר את המשפט הבא: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". באמירת מילים אלו מתקדשים בני הזוג ומקבלים על עצמם חיי נישואין המבוססים על קדושה ואהבה.

בענידת הטבעת הופכים בני הזוג למשפחה נוספת, תא משפחתי חדש ומקודש. יש לציין כי זוגות רבים נוהגים כיום להעניק לא רק טבעת מן החתן לכלתו אלא גם על ידי הכלה לחתנה.
גם בצורתה של הטבעת ישנה סמליות משמעותית, יש הרואים בצורתה העגולה רמז למעגל החיים, לגלגל החוזר בעולם. כמו כן, יש הרואים בה סמל לחוליה בשרשרת, כאשר הזוג אינו בודד בעולם ומהווה חוליה נוספת בשרשרת הדורות הארוכה.

ישנן מספר הלכות מעשיות הנוגעות לטבעת הנישואין עצמה - ראשית, נדרש להקפיד כי לא יהיו בה אבני-חן, יהלומים וכדומה. כמו כן, נהוג להקפיד כי החתן הוא שרכש את הטבעת בכספו שלו ולא בכספי הכלה או הוריה. בנוסף, מבחינת מעשה ענידת הטבעת, נהוג כי החתן יבצע אותה ביד ימינו ויניחה על אצבע יד ימין של כלתו וכן חשוב כי בנקודה זו של הענקת הטבעת יהיו שני העדים נוכחים תחת החופה על מנת שיוכלו לצפות במעשה הקידושין.

מסמך הכתובה: בתום טקס ענידת הטבעת נוהגים לקרוא את הכתובה בקול רם על מנת ליצור הפסקה בין שני חלקי טקס הנישואין, ולבצע חציצה בין ברכות האירוסין לברכות הנישואין. הכתובה עצמה הינה מסמך משפטי שגובש על ידי חז"ל ובו מתחייב הבעל לדאוג לאשתו לכל מחסורה מתוך חיים של אהבה ונתינה. 

את הכתובה אפשר לקרוא גם בעברית, כאשר ניתן לבקש מהרב המחתן לעשות זאת על מנת שקהל השומעים יוכל לחוש שיתוף רב יותר בחוויית הטקס. על פי ההלכה אין לכתוב סכום גבוה מדי בכתובה, ועל כן מומלץ לכתוב בה סכום בעל משמעות סמלית כמו גימטריות למיניהן וכדומה.